פסק-דין בתיק ת"ק 285-05-11

1.         ביום 29.12.10 נסע התובע ברכבו ברח' החרוב בסמוך למפגש עם רח' השקד בגדרה ובשעה שנהג במהירות נמוכה, בזהירות מרבית ובהתאם לתנאי הדרך ולמזג האוויר, הרגיש התובע חבטה חזקה בגלגל שמאלי אחורי של רכבו.

            בעקבות כך, עצר התובע את רכבו וראה שהחבטה נגרמה ממכסה ביוב אשר נפתח כתוצאה מנסיעתו על הכביש ופגע ברכב.

            לטענת התובע, היה המכסה פתוח ועמד ניצב לפתח הביוב וכתוצאה מכך נגרם נזק למכוניתו.

            מאחר והתובע סבור שהאחריות לגרם הנזק רובצת על הנתבעת, פנה הוא אל הנתבעת על מנת לפצותו על הנזק שנגרם לו ומשנדחתה בקשתו, הגיש הוא תביעה זו לחייב את הנתבעת לשלם לו את נזקיו בסכום של 12,434.01 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסכום של 7,934.01, הפסד זמן עבודה בסך של 1,500 ש"ח, עוגמת נפש בסך של 1,500 ש"ח, הוצאות משפט (צילומים,אגרה,נסיעות,מכתבים) בסך של 1,500 ש"ח.

2.         הנתבעת סבורה שיש לדחות את תביעת התובע, בהסתמכה על הלכות האחריות המוטלת על רשות מקומית, שכן הנתבעת נקטה באמצעי זהירות נאותים נגד תאונות ובנוסף לכך מוסיפה הטענות הבאות:

            א.         הנתבעת אינה יודעת את הנסיבות לקרות הנזק ברכב התובע ומוכחשת הטענה, שלרכב התובע נגרם נזק שמקורו במכסה הביוב ולא הוכח הקשר הסיבתי לחבות הנתבעת לנזק שנגרם והמוכחש.

                        טענת התובע על כי נהג באיטיות ובזהירות אינה מתיישבת עם גרם הנזק ועובדה היא, שבמקום זה נוסעים רכבים רבים ולא נתקבלה כל התראה על נזק דומה שנגרם לרכב אחר.

            ב.         לא נתקבלה כל הודעה או קריאה במועד מוקדם יותר לפגיעת רכבו של התובע על קיום מפגע כלשהו במקום האירוע ולעומת זאת, מיד עם פנייתו של התובע יצאו פקחים לשטח לבדיקת טענת התובע.

            ג.          עוד נטען על ידי הנתבעת, שהתובע יכול היה לפנות למבטחת שלו לשום את הנזק ולפצותו והנתבעת גם לא יכולה לדעת, מה היה מצב הצמיג שניזוק בטרם האירוע.

3.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שצורף לכתב התביעה ואשר הוגש במהלך הדיון בבית המשפט, הגעתי למסקנה, שלאור העובדות והנסיבות, יש אמנם מקום להטיל אחריות על הנתבעת, אך גם התובע תרם תרומה מסוימת לגרם הנזק.

            לאור הנימוקים שיפורטו להלן, אני קובע מי במקרה זה חלה על הנתבעת אחריות גבוהה יותר מאשר על הנתבע ובהתאם לכך, אני קובע את אחריותה של הנתבעת בשיעור של 70% ואילו את אחריותו של התובע בשיעור של 30%- כל זאת מהנימוקים הבאים:

            א.         אין מחלוקת על כך, שהנתבעת נושאת בחובת הזהירות המושגית כלפי המשתמשים בשטחים הציבוריים שלה - ומקום האירוע הוא אכן שטח ציבורי- בהיותה המחזיקה והמטפלת בשטחים אלה.
מקובלת עליי גישתה של הנתבעת, שאין היא יכולה לבדוק בו-זמנית ובכל רגע נתון את תקינותם של כלל מכסי הביוב בעיר, יחד עם זאת באחריותה לבדוק מכסים אלה מעת לעת ולפי הצורך גם ללא קבלת פניה כלשהי מהתושבים.

                        הפטור מאחריות שהנתבעת מבקשת לעצמה משמעו, שעם התקנת מכסה ביוב מסוים יצאה הנתבעת ידי חובה ואין עליה לדאוג יותר ליציבותו של המכסה אלא אם תקבל הודעה מפורשת אודות אי תקינותו.

                        תוצאה זו אינה סבירה, שכן על הנתבעת, כרשות מקומית, להמשיך ולדאוג לתקינות שטחים אלה.

            ב.         א)         הטיפול והתחזוקה של מכסה הביוב, הנמצא בשטח הנתבעת, הינם באחריות הנתבעת והנטל עליה להראות, שנקטה באמצעים סבירים כדי למנוע נזקים לרכבים או לאנשים או למשתמשים בדרך.

                                    הנתבעת לא הוכיחה, שעמדה בנטל זה, יען כי לא הוכיחה טענותיה במסמכים או בעדים מטעמה.

                        ב)         ער אנוכי להלכה הפסוקה הקובעת, שלא כל פגם במדרכה או במכסה ביוב מטיל אחריות על הנתבעת ולא אחת נפסק, שבמקומות אלה עשויים להיות מהמורות ומפגעים והנתבעת -כרשות מקומית- אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר בכל רגע נתון ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות, ברם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לבדוק קיומם של פגמים ולתקנם.

                                    (ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113).